גמרא
פירוש
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בֵּין הוּא וּבֵין חֲבֵירוֹ לֹא מָעַל לְפִי שֶׁאֵין מְעִילָה בְּקוּנָּמוֹת.
אֵיפוֹךְ אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה לֹא מָעַל לְפִי שֶׁאֵין מְעִילָה בְּקוּנָּמוֹת דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים הוּא מָעַל וַחֲבֵירוֹ לֹא מָעַל.
אִי הָכִי רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר קוּנָּמוֹת כְּשָׁבוּעוֹת אֶלָּא קוּנָּמוֹת אִצְטְרוֹפֵי הוּא דְּלָא מִצְטָרְפִי הָא מְעִילָה אִית בְּהוּ וְהָאָמַר כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
גמרא. בעי רבא שבועה שלא אוכל עפר. עיין בשיעורים לעיל (כא:) ד״ה והרי עפר.
שם. גמרא. שבועה שלא אוכל חרצן. עי׳ פרש״י. ונראה שהאיבעיא היא: אולי עפר בכ״ש מכיון שאינו בר אכילה כלל, ואילו חרצן שבר אכילה הוא בתערובות נאסר איפוא באיסור אכילה כדבר הנאכל בכזית.
שם. גמרא נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן. בנוגע לחלות איסור על כ״ש מדמה הגמרא שבועת הנזיר שלא אוכל חרצן לנשבע שלא אוכל נבילה. מהגמרא משמע שאין האיסור דכ״ש בכאן מדין בריה. אך הגמרא מתפרשת עפ״מ שכתבנו בשיעורים לעיל (כא:) שיש סמוכים לומר שיש מעשה אכילה בכל שהוא, וספק הגמרא הוא אם הנשבע על נבלה אסר את עצמו באיסור מעשה אכילה בכ״ש ואף שאינו חלות שם בריה (ודומה לאיסור ח״ש מן התורה אם סוברים שאכילת כ״ש שמה אכילה, עיין בשיעורים לעיל), או״ד דוקא בריה אסורה בכ״ש ולא דבר אחר.
שם. משנה שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת.
כתב הרמב״ם בפ״ד מהל׳ שבועות הל״ג - ד׳ וז״ל: מי שנשבע שלא יאכל היום ושתה חייב שהשתייה בכלל אכילה. לפיכך אם אכל ושתה אינו חייב אלא מלקות אחת אם היה מזיד או חטאת אחת אם היה שוגג. נשבע שלא ישתה היום הרי זה מותר לאכול שאין אכילה בכלל שתיה. וכמה ישתה ויהא חייב נראה לי שאינו חייב עד שישתה רביעית כשאר האיסורין, עכ״ל. ועלינו לעמוד על הלשון ״נראה לי״ ששיעור שתייה ברביעית שכן לכאורה הלכה רווחת היא בכהת״כ ששיעור השתייה הוא ברביעית.
ברם לקושטא דמילתא שיעור השתייה אליבא דהרמב״ם אינו תמיד רביעית. אמנם באיסור שתיית יין לנזיר פסק בפ״ה מהל׳ נזירות הל״ב שלוקה ברביעית וכן העלה בפ״ב מהל׳ מע״ש הל״ה שמי ששתה רביעית יין מע״ש חוץ לחומת ירושלים לוקה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו׳. אך לגבי איסור דם כתב בפ״ו מהל׳ מאכ״א הל״א ששיעורו בכזית, וכדומה בפ״א מהל׳ חו״מ הל״א שיעור כזית בחמץ וז״ל אחד האוכל ואחד הממחה ושותה עכ״ל, ויוצא שאף כששותה חמץ שיעור חיובו בכזית ואינו צריך לשתות רביעית. וכן קבע בפ״י מהל׳ תרומות (הל״ב) וז״ל ואחד האוכל תרומה טהורה או טמאה בשגגה משלם קרן וחומש ואינו חייב בחומש עד שיאכל כזית שנאמר כי יאכל קדש בשגגה ואין אכילה פחותה מכזית שנאמר כי יאכל קדש בשגגה ואין אכילה פחותה מכזית. וכשם שאכילת תרומה בכזית כך שתייה בכזית, עכ״ל. וכבר עמד ע״ז במנ״ח (מצוה קמ״ח)
ונראה שהשיעור תלוי באיזה חפצא אסרה התורה - אם אסרה חפצא דמשקה או חפצא דאוכל. כשהתורה אסרה חפצא דמשקה נאסרה השתייה מדין שתייה ושיעורה רביעית. ואילו כשהתורה אסרה אוכלין - שתייה בכלל אכילה הוא ושיעורה כזית. בהתאם לכך, דם וחמץ שהם מאכלות אסורות חל איסור השתייה מטעם איסור אכילה - שתייה בכלל אכילה - ושיעורה איפוא כזית - כשיעור אכילה עצמה. ה״ה בתרומה שהחפצא דאיסור הוא אוכל חייבים על שתיית יין התרומה בתורת אכילת ענבים בכזית. נזיר לעומתם, יש עליו לאוין נפרדים - שלא ישתה יין ושלא יאכל ענבים כמבואר ברמב״ם ריש הל׳ נזירות בפירוט המצוות. ולכן נאסר יין בתורת שתייה, ששיעורה ברביעית. וכן באוכל מע״ש חוץ לירושלים מאחר שהתורה פרטה מעשר דגנך תירושך ויצהרך, לחלק כל איסור ואיסור בפני עצמו, י״ל שהיין נאסר בתורת שתיית חפצא של משקה - ולא בתורת אכילת מאכל, ושיעור שתייה שבתורת שתיית משקה ברביעית.
ומעתה דומה שלרמב״ם כאן בפ״ד משבועות רק כשנשבע שלא ישתה הוא שמשערים בשיעור רביעית. אבל כשנשבע שלא יאכל שהשתייה נאסרה מדין אכילת אוכל מסתבר שהשיעור הוא בכזית. לכך התכוון הרמב״ם כשכתב ״נראה לי וכו׳ ״ כלומר שיש שני שיעורי שתייה בשבועות ותלויים הם בלשון השבועה.א
לענין הברכה האחרונה על היין קובע הרמב״ם (פ״ג מהל׳ ברכות הלי״ב) שהשיעור המחייב בברכה הוא רביעית, ואילו ראשונים אחרים מחייבים ברכה בכזית (שו״ע או״ח סי׳ ר״י ס״א). ודומה שמחלוקתם משתייכת ליסוד זה. לדעת הרמב״ם המחייב בברכה הוא שתיית משקה בעצמה והחולקים עליו סוברים שהמחייב הוא אכילה הכוללת שתייה ולכן משערים בשיעור אכילת כזית.
(עיין בתוס׳ בחולין (קכ א, ד״ה לרבות השותה) בהקשר למה שהגמרא (שם) לומדת דין הממחה את החלב וגמעו שחייב מהדרשה נפש לרבות את השותה. וז״ל א״ת ול״ל קרא הא שתיה הויא בכלל אכילה כדדרשי׳ בפ״ג דשבועות מדכתיב ואכלת וכו׳ וקרי תירוש אכילה וי״ל דהתם במידי דשתייה כגון יין ושמן והכא במידי דבר אכילה דממחי להו ושתי להו עכ״ל. יוצא שאף לדעת התוס׳ יש שני לימודים נפרדים: א) דין שתיית משקין; ב) דין שתיית אוכלין, והוא שונה ממה שביארנו אליבא דהרמב״ם)
וכן קבע הרמב״ם בפי״א מהל׳ מעשה הקרבנות (הל״א - ב׳) ששמן ונסכי יין של עולה מצטרפין לכזית עם בשר העולה לאיסור לא תוכל לאכול בשעריך. והנה שיעור שתיית היין כאן הוא בכזית הואיל ונאסרה בתורת אכילת אוכל כפי שכתוב לא תוכל לאכול בשעריך. לעומת זאת בפ״ב מהל׳ טומאת מת (הלי״ב) פסק שדם המת מטמא בכשיעור רביעית שלא כשיעורו לענין איסור אכילה. ונראה לבארה ע״פ הנ״ל שדם המת אינו מטמא בתורת אוכל וכבשר המת אלא בתורת עצמו וכמשקה ולכן שיעורו ברביעית. ואילו בנוגע לאכילה, נאסר דם מדין אוכל ועל כן שיעורו בכזית.
בהתאם לכך מבואר פסק הרמב״ם שכשנשבע שלא אשתה השיעור ברביעית. שם שתייה אסורה בתורת עצמה, אך אם נשבע שלא אוכל ושתה שיעורו בכזית כי שתייה אסורה בתורת אכילה וכלשון השבועה.
ברם כ״ז צ״ע מהסוגיא שלנו (כב: - כג.) לפיה דין השתיה בכלל אכילה שהרי מצות אכילת מע״ש מן הכתוב ״ואכלת״ וכוללת גם שכר שהוא יין ומוכח ששתייה בכלל אכילה. וקשה הלא שתיית יין מע״ש חלה מדין שתייה בעצמה ולא מדין אכילה וכפי שקבע הרמב״ם את שיעור שתיית יין מע״ש חוץ לחומת ירושלים ברביעית, ומנין איפוא לגמרא שבמע״ש שתייה בכלל אכילה.
ואין לתרץ שהמצוה לאכול מע״ש שונה מאיסור אכילתו חוץ לירושלים, כלומר, במצות מע״ש שתייה בכלל אכילה ואילו באיסור שתייה אסורה בתורת עצמה, שהרי כפי שהוכיח הגר״מ זצ״ל האיסור לאכול מע״ש מחוץ לירושלים שוה ביסודו למצות אכילתו בירושלים, והוא פסק הרמב״ם בפ״ב מהל׳ מע״ש (הל״ו) ע״פ הגמרא מכות (יט:) שאינו אסור לאכול מע״ש חוץ לחומת ירושלים אלא אם שיאכלנו אחר שנכנס לחומת ירושלים ויצא החוצה. ביאור הדבר: רק משנתקדש המע״ש למצות אכילה ע״י כניסתו לתוך חומת העיר נאסר הוא באכילה מחוץ לעיר. שורש האיסור שלא לאכול מע״ש מחוץ לירושלים הוא האיסור שלא לבטל את מצות מעשר שני שיאכל בירושלים. ויפלא מאחר שלשיטת הרמב״ם האיסור לשתות יין מע״ש מחוץ לירושלים הוא חלות איסור מדין שתייה בעצמה כיצד קובעת הגמרא שלפנינו שמצות שתייתן בירושלים היא דוקא מדין שתייה בכלל אכילה, וצ״ע.רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0)
כתב הרמב״ם בפ״ד מהל׳ שבועות הל״ג - ד׳ וז״ל: מי שנשבע שלא יאכל היום ושתה חייב שהשתייה בכלל אכילה. לפיכך אם אכל ושתה אינו חייב אלא מלקות אחת אם היה מזיד או חטאת אחת אם היה שוגג. נשבע שלא ישתה היום הרי זה מותר לאכול שאין אכילה בכלל שתיה. וכמה ישתה ויהא חייב נראה לי שאינו חייב עד שישתה רביעית כשאר האיסורין, עכ״ל. ועלינו לעמוד על הלשון ״נראה לי״ ששיעור שתייה ברביעית שכן לכאורה הלכה רווחת היא בכהת״כ ששיעור השתייה הוא ברביעית.
ברם לקושטא דמילתא שיעור השתייה אליבא דהרמב״ם אינו תמיד רביעית. אמנם באיסור שתיית יין לנזיר פסק בפ״ה מהל׳ נזירות הל״ב שלוקה ברביעית וכן העלה בפ״ב מהל׳ מע״ש הל״ה שמי ששתה רביעית יין מע״ש חוץ לחומת ירושלים לוקה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו׳. אך לגבי איסור דם כתב בפ״ו מהל׳ מאכ״א הל״א ששיעורו בכזית, וכדומה בפ״א מהל׳ חו״מ הל״א שיעור כזית בחמץ וז״ל אחד האוכל ואחד הממחה ושותה עכ״ל, ויוצא שאף כששותה חמץ שיעור חיובו בכזית ואינו צריך לשתות רביעית. וכן קבע בפ״י מהל׳ תרומות (הל״ב) וז״ל ואחד האוכל תרומה טהורה או טמאה בשגגה משלם קרן וחומש ואינו חייב בחומש עד שיאכל כזית שנאמר כי יאכל קדש בשגגה ואין אכילה פחותה מכזית שנאמר כי יאכל קדש בשגגה ואין אכילה פחותה מכזית. וכשם שאכילת תרומה בכזית כך שתייה בכזית, עכ״ל. וכבר עמד ע״ז במנ״ח (מצוה קמ״ח)
ונראה שהשיעור תלוי באיזה חפצא אסרה התורה - אם אסרה חפצא דמשקה או חפצא דאוכל. כשהתורה אסרה חפצא דמשקה נאסרה השתייה מדין שתייה ושיעורה רביעית. ואילו כשהתורה אסרה אוכלין - שתייה בכלל אכילה הוא ושיעורה כזית. בהתאם לכך, דם וחמץ שהם מאכלות אסורות חל איסור השתייה מטעם איסור אכילה - שתייה בכלל אכילה - ושיעורה איפוא כזית - כשיעור אכילה עצמה. ה״ה בתרומה שהחפצא דאיסור הוא אוכל חייבים על שתיית יין התרומה בתורת אכילת ענבים בכזית. נזיר לעומתם, יש עליו לאוין נפרדים - שלא ישתה יין ושלא יאכל ענבים כמבואר ברמב״ם ריש הל׳ נזירות בפירוט המצוות. ולכן נאסר יין בתורת שתייה, ששיעורה ברביעית. וכן באוכל מע״ש חוץ לירושלים מאחר שהתורה פרטה מעשר דגנך תירושך ויצהרך, לחלק כל איסור ואיסור בפני עצמו, י״ל שהיין נאסר בתורת שתיית חפצא של משקה - ולא בתורת אכילת מאכל, ושיעור שתייה שבתורת שתיית משקה ברביעית.
ומעתה דומה שלרמב״ם כאן בפ״ד משבועות רק כשנשבע שלא ישתה הוא שמשערים בשיעור רביעית. אבל כשנשבע שלא יאכל שהשתייה נאסרה מדין אכילת אוכל מסתבר שהשיעור הוא בכזית. לכך התכוון הרמב״ם כשכתב ״נראה לי וכו׳ ״ כלומר שיש שני שיעורי שתייה בשבועות ותלויים הם בלשון השבועה.א
לענין הברכה האחרונה על היין קובע הרמב״ם (פ״ג מהל׳ ברכות הלי״ב) שהשיעור המחייב בברכה הוא רביעית, ואילו ראשונים אחרים מחייבים ברכה בכזית (שו״ע או״ח סי׳ ר״י ס״א). ודומה שמחלוקתם משתייכת ליסוד זה. לדעת הרמב״ם המחייב בברכה הוא שתיית משקה בעצמה והחולקים עליו סוברים שהמחייב הוא אכילה הכוללת שתייה ולכן משערים בשיעור אכילת כזית.
(עיין בתוס׳ בחולין (קכ א, ד״ה לרבות השותה) בהקשר למה שהגמרא (שם) לומדת דין הממחה את החלב וגמעו שחייב מהדרשה נפש לרבות את השותה. וז״ל א״ת ול״ל קרא הא שתיה הויא בכלל אכילה כדדרשי׳ בפ״ג דשבועות מדכתיב ואכלת וכו׳ וקרי תירוש אכילה וי״ל דהתם במידי דשתייה כגון יין ושמן והכא במידי דבר אכילה דממחי להו ושתי להו עכ״ל. יוצא שאף לדעת התוס׳ יש שני לימודים נפרדים: א) דין שתיית משקין; ב) דין שתיית אוכלין, והוא שונה ממה שביארנו אליבא דהרמב״ם)
וכן קבע הרמב״ם בפי״א מהל׳ מעשה הקרבנות (הל״א - ב׳) ששמן ונסכי יין של עולה מצטרפין לכזית עם בשר העולה לאיסור לא תוכל לאכול בשעריך. והנה שיעור שתיית היין כאן הוא בכזית הואיל ונאסרה בתורת אכילת אוכל כפי שכתוב לא תוכל לאכול בשעריך. לעומת זאת בפ״ב מהל׳ טומאת מת (הלי״ב) פסק שדם המת מטמא בכשיעור רביעית שלא כשיעורו לענין איסור אכילה. ונראה לבארה ע״פ הנ״ל שדם המת אינו מטמא בתורת אוכל וכבשר המת אלא בתורת עצמו וכמשקה ולכן שיעורו ברביעית. ואילו בנוגע לאכילה, נאסר דם מדין אוכל ועל כן שיעורו בכזית.
בהתאם לכך מבואר פסק הרמב״ם שכשנשבע שלא אשתה השיעור ברביעית. שם שתייה אסורה בתורת עצמה, אך אם נשבע שלא אוכל ושתה שיעורו בכזית כי שתייה אסורה בתורת אכילה וכלשון השבועה.
ברם כ״ז צ״ע מהסוגיא שלנו (כב: - כג.) לפיה דין השתיה בכלל אכילה שהרי מצות אכילת מע״ש מן הכתוב ״ואכלת״ וכוללת גם שכר שהוא יין ומוכח ששתייה בכלל אכילה. וקשה הלא שתיית יין מע״ש חלה מדין שתייה בעצמה ולא מדין אכילה וכפי שקבע הרמב״ם את שיעור שתיית יין מע״ש חוץ לחומת ירושלים ברביעית, ומנין איפוא לגמרא שבמע״ש שתייה בכלל אכילה.
ואין לתרץ שהמצוה לאכול מע״ש שונה מאיסור אכילתו חוץ לירושלים, כלומר, במצות מע״ש שתייה בכלל אכילה ואילו באיסור שתייה אסורה בתורת עצמה, שהרי כפי שהוכיח הגר״מ זצ״ל האיסור לאכול מע״ש מחוץ לירושלים שוה ביסודו למצות אכילתו בירושלים, והוא פסק הרמב״ם בפ״ב מהל׳ מע״ש (הל״ו) ע״פ הגמרא מכות (יט:) שאינו אסור לאכול מע״ש חוץ לחומת ירושלים אלא אם שיאכלנו אחר שנכנס לחומת ירושלים ויצא החוצה. ביאור הדבר: רק משנתקדש המע״ש למצות אכילה ע״י כניסתו לתוך חומת העיר נאסר הוא באכילה מחוץ לעיר. שורש האיסור שלא לאכול מע״ש מחוץ לירושלים הוא האיסור שלא לבטל את מצות מעשר שני שיאכל בירושלים. ויפלא מאחר שלשיטת הרמב״ם האיסור לשתות יין מע״ש מחוץ לירושלים הוא חלות איסור מדין שתייה בעצמה כיצד קובעת הגמרא שלפנינו שמצות שתייתן בירושלים היא דוקא מדין שתייה בכלל אכילה, וצ״ע.רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0)
הערות
א ונראה שנתכוון רבנו נ״י לומר שכאן אף שלא אסרה התורה את החפצא בפירוש בתורת משקה, עכ״ז מכיון שהנשבע ביטא את קבלת איסורו בשבועה על שתייה, נאסר החפצא בתורת משקה, ושיעורו רביעית. והטעם לכך, שבשבועה כיון שלא אסרה התורה חפצא מסוים, הלשון עצמו קובע את שם החפצא האסור. ומכאן יוצא שאם נשבע שלא יאכל, השיעור של המשקה להתחייב עליו הוא כזית. עי׳ בחידושי הרה״ג מנחם זעמבא זצוק״ל הי״ד סי׳ ו׳.
הערות
Gemara
Peirush